פסק-דין בתיק ת"א 37617-10-10

1.         זהו פסק דין, בהתנגדות הנתבעת לביצוע שטר, אותו הגישה התובעת בלשכת ההוצאה לפועל. הוחלט לקבל את ההתנגדות ולדחות את התביעה. להלן הנימוקים.

2.         ברקע ההליך, חוזה שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 20.4.09, לפיו שכרה הנתבעת מן התובעת, חנות בנתיבות. מועד תחילת השכירות ע"פ החוזה היה 1.5.09, ותקופת השכירות המוסכמת, היתה שנה אחת.

השטר בו מדובר, הינו שיק על סך 4,750 ש"ח, ערוך לפקודת התובעת, שתאריך הפרעון הנקוב בו, הינו 1.3.10. אין חולק, כי השיק האמור, ניתן בגין דמי השכירות, לחודש פברואר 2010. ע"פ הודעת הבנק שצורפה לשיק, סורב השיק מסיבת אכ"מ.

יצוין, כי יחד עם השיק האמור, הוגש לביצוע שיק נוסף, על סך 4,750 ש"ח גם הוא, שהתאריך הנקוב בו, 1.2.10. ההתנגדות הוגשה בגין שני השיקים האמורים, אשר הסתכמו בסך 9,770 ש"ח (קרן).

הנתבעת טענה בהתנגדותה, כי שילמה את הסכומים הנקובים במזומן לידי התובעת, לאחר שהשיקים לא כובדו, ע"י הבנק הנמשך.

בתצהירי העדויות הראשיות, הודו עדי התובעת, כי השיק ליום 1.2.10, אכן נפרע במזומן, וברור על כן, כי יש לקבל את ההתנגדות ביחס לאותו שיק.

לפיכך, נותר לדיון השיק האחר, שמועד פרעונו הנקוב הינו כאמור 1.3.10.

3.         יצוין, כי הגם שמדובר בתובענה, אשר אמורה היתה להתברר, בהליך של סדר דין מהיר, אילו ביצעו הצדדים את הוראות התקנות, ביחס לתביעות בסדר דין מהיר, הרי שההליך נמשך זמן רב, והתקיימו במסגרתו שבע ישיבות, בפני כב' הרשם (כתארו אז) ע. כפכפי, ובפני מותב זה, ונראה כי התובעת, היא האחראית לחלק הארי של העיכוב. זאת, כאשר לא התייצבה כלל לדיונים שנקבעו לדיון בבקשת הרשות להתנגד (וע"כ התקבלה הבקשה במעמד צד אחד), ובהמשך, השתהתה משך תקופה ארוכה בהגשת ראיותיה, ואלה הוגשו, רק לאחר שהתקיימו שלוש ישיבות נוספות, בפני מותב זה, ולאחר שהתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד (בסך 4,000 ש"ח), בגין האיחור, ובגין הישיבות אשר בהן לא ניתן היה להתקדם בניהול ההליך.

עם זאת, גם לנתבעת חלק בהמשכות ההליכים, שכן גם היא איחרה בהגשת ראיותיה, וכתוצאה מכך, נדרש ביהמ"ש לקבוע ישיבת קדם משפט נוספת. הנתבעת חויבה, בגין האיחור האמור, ובגין ישיבה שבוזבזה, בתשלום הוצאות ושכ"ט לתובעת (בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ).

4.         טענת ההגנה שהעלתה הנתבעת, הינה כאמור טענת "פרעתי", לפיה שילמה את סכום השיק במזומן לתובעת, לאחר שסורב ע"י הבנק הנמשך.

            הנטל להוכיח טענה מסוג זה, רובץ על הטוען את הטענה, ובעניננו, על הנתבעת.

            סבורני, כי הנתבעת הרימה את הנטל, להוכיח את טענתה האמורה.

            הנתבעת לא תמכה, את טענתה האמורה, בקבלה או במסמך אחר, שיש בו להוכיח, את עצם התשלום.

            עם זאת, ההתרשמות מחקירתה הנגדית של הנתבעת היתה, כי עדותה מהימנה לכל אורכה, וכי יש להעדיפה על גרסת התובעת, כפי שפורטה בעדויות עדי התובעת, מר מוריס אלישע ומר עופר אלישע.

 גרסת התובעת, איננה עומדת לבדה, אלא נמצאה לה תמיכה דווקא בראיות הנתבעת, כמפורט להלן.

            בתצהיר מר מוריס אלישע, העיד העד: "...עם כניסת הנתבעת לחנות, נמסרו לי 12 שיקים עבור כל תקופת השכירות של הנתבעת. לאור בקשת הנתבעת, הסכמתי כי תהיה דחייה בתשלום השכירות, כך שהתשלום עבור חודש 5/09 ישולם בחודש יוני וכך הלאה.

...השיק עבור חודש פברואר שנת 2010 חזר, בשל העובדה, כי חשבון הנתבעת היה מוגבל. עופר אלישע, אשר אחראי על הכספים בנתבעת, פנה אל הנתבעת בדרישה להסדיר את החוב, ואכן שולם החוב עבור השיק בתשלומים שונים והוצאה קבלה על התשלומים במועד התשלום".

            דברים אלה מהווים הודאת בעל דין, בכך שסכום השיק שניתן בגין חודש פברואר 2010, נפרע במזומן, שכן ברור מן הדברים שצוטטו, כי "...השיק עבור חודש פברואר שנת 2010...", אינו אלא השיק מושא דיון זה, אשר מועד פרעונו הנקוב הינו 1.3.10.

            בסיכומיה, טענה ב"כ התובעת, כי יש לפרש את הדברים אחרת. לטענתה, העד התכוון לשיק שהתאריך הנקוב בו היה 1.2.10. סבורני, כי אין לקבל טענה זו, הן בשל השלב בו הועלתה - שלב סיכומי הטענות, והן משום שביהמ"ש לא התבקש, בכל שלב לאחר הגשת התצהירים, להתיר לתובעת, לחזור בה מההודיה שבתצהיר, ע"פ הוראות תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי.